סקירה היסטורית של אירועים חשובים הקשורים להומוסקסואליות ולקהילה הלהט"בית בישראל ובעולם
שנות ה 50-60 >> שנות ה 70-80 >> שנות ה 90 >> משנת 2000 ועד היום
שנות ה 50-60
דו"חות קינסי (1948, 1953)
פרופ' אלפרד קינסי מאוניברסיטת אינדיאנה, התבקש בקיץ 1938 להשתתף עם מרצים מתחומים אחרים בהוראת קורס אוניברסיטאי על נישואים. בחיפושיו אחר מידע ונתונים מדעיים על ההתנהגות המינית של האדם, נחשף קינסי לעובדת היעדרו של חומר כזה. חוסר זה הניע אותו לערוך מחקר מקיף, בו רואיינו לעומק כ-12 אלף איש מכל רובדי האוכלוסייה בארה"ב על ההיסטוריה המינית שלהם. ספרו, "ההתנהגות המינית של הזכר האנושי", יצא לאור בינואר 1948, ובשנת 1953 פורסם המחקר "ההתנהגות המינית של הנקבה האנושית". קינסי ועמיתיו למחקר, ניסו לתאר ללא שיפוטים ערכיים או מוסריים את ההתנהגות המינית של אנשים. לנושא ההומוסקסואליות הוקדש בדו"ח פרק מיוחד. חשיבות הממצאים של דו"ח קינסי רבה ביותר, כיוון שעד למחקר זה לא היו נתונים על הומוסקסואליות, שהתבססו על אוכלוסיה רגילה. עד אז שלטה ההנחה שארוטיקה מינית בין בני אותו מין היא התנהגות חולנית. תוצאות המחקר של קינסי שללו הנחה זו. הממצאים של קינסי הבהירו כמה עובדות שאחדות מהן כבר היו ידועות קודם לכן:
הנטייה המינית נקבעת על ידי המציאות הרגשית והפסיכולוגית, יותר מאשר על ידי ההתנהגות. במילים אחרות, גם מי שלא היה לו כל ניסיון מיני יכול לתפוס את עצמו כהומוסקסואל ולהפך. ישנם אנשים המקיימים יחסי מין עם בני מינם מבלי שיגדירו את עצמם כהומוסקסואלים.
הממצאים של קינסי הראו, שלא קיימת חלוקה בלעדית של שתי קטגוריות נפרדות להומוסקסואלים ולהטרוסקסואלים. רוב בני האדם נמצאים בנקודה כלשהי על הרצף של סולם הנטייה המינית (ר' סולם קינסי במילון המושגים של חוש"ן). עשרה אחוזים מהגברים הגדירו את עצמם כהומוסקסואלים.
במדגם הנשי חוו 19 אחוזים מגע ארוטי כלשהו עם בנות מינן, אבל רק שניים או שלושה אחוזים מהנשים היו לסביות בלבד במשך כל ימי חייהן.
מחקרה של אוולין הוקר (1957)
אוולין הוקר היא פסיכולוגית צפון אמריקנית, שהוציאה מחקר מהפכני בשנת 1957. המחקר כלל שתי קבוצות: גברים הומוסקסואלים וגברים הטרוסקסואלים, אשר התבקשו לענות על מחקר "התאמה" פסיכולוגי, כלומר, כזה הבודק את מידת הסתגלותם של הנחקרים לחברה הסובבת. לאחר מכן, ביקשה הוקר מפסיכולוגים מומחים לעיין בשאלונים ולקבוע מי מהנחקרים הומוסקסואל. אנשי המקצוע לא יכלו להבדיל בין קבוצת ההומוסקסואלים לבין קבוצת ההטרוסקסואלים.
המחקר הוכיח, שמבחינה פסיכולוגית אין הבדל בין הומוסקסואלים והטרוסקסואלים ביחס לשאלת המחקר, ושעובדת היותם של חלק מהנחקרים הומוסקסואלים אינה ניתנת לבחירתם. אוולין הוקר המשיכה להלחם בממסד הפסיכיאטרי עד שזה הוציא את ההומוסקסואליות מה-DSM ("קטלוג" של מחלות פסיכיאטריות).
Stonewall (1969)
בליל ה-27 ביוני 1969 נכנסו שוטרים ל"סטונוול-אין" – פאב של הומואים וטרנסקסואלים בשכונת גריניץ' וילג' בניו-יורק, שהתאספו שם בלילה כדי להיפרד מאלילה אהובה, השחקנית והזמרת ג'ודי גרלנד, שהלכה לעולמה. באותה התקופה נחשבה ההומוסקסואליות, כמעט בכל מקום בעולם, מחלת נפש, חטא דתי ועברה פלילית. פשיטות משטרה על ברים של הומואים, וכן הטרדות, השפלות ומעצרים, היו אז עניין שבשגרה.
באותו הלילה בחרו לקוחות הפאב, בהנהגת כמה דראג קווינז וטרנסקסואלים, באפשרות אחרת: הם נאבקו בשוטרים. יומיים הייתה השכונה מוצפת בהומואים ובלסביות, שעלו על בריקאדות, הפכו מכוניות משטרה, ופרקו תסכול מצטבר של שנות אפליה ורדיפה. זו הייתה התקוממות רחוב שהשתלבה ב"רוח התקופה" בארצות הברית: המאבק נגד המלחמה בווייטנאם, פעילות "הכוח השחור" של מלקולם X, והתגבשות התנועה הפמיניסטית לשוויון זכויות לנשים. ההתקוממות הסתיימה במצעד מחאה וגאווה פומבי, בעקבותיו נולדה החזית לשחרור הומוסקסואלים, The Gay Liberation Front, על סניפיה בארה"ב.
"מרד סטונוול" היה בעיני משתתפיו "המהפכה הצרפתית של ההומואים והלסביות". בתוך זמן קצר הוא נעשה מיתוס, סמל שכונן את התנועה המודרנית של הומואים ולסביות לשחרור ולשוויון זכויות ברחבי העולם. שנה לאחר אירועי סטונוול צוין בניו-יורק יום הגאווה הראשון.
שנות ה 70-80
ההומוסקסואליות חדלה להיחשב כהפרעה נפשית (1973)
בשנות ה-70 החלה בארצות הברית תנועה פוליטית נרחבת לשם השגת שוויון זכויות (The Gay and Lesbian Liberation). אחד מהישגיה הבולטים של תנועה זו היה הוצאת ההומוסקסואליות מתוך ספר, המפרט את כל המחלות וההפרעות הנפשיות (DSM).
בשנת 1973 קבע ארגון הפסיכולוגים האמריקאי שהומוסקסואליות איננה תופעה פתולוגית. זהו ציון דרך מבחינה מדעית ופוליטית. חוקרים ואנשי מקצוע נוטים להבחין בין שתי תקופות: זו שלפני 1973 וזו שאחריה. לפני שנות ה-70, רוב הדיונים ומחקרים על הומוסקסואליות יצאו מנקודת הנחה שהיא הפרעה או מחלה.
כיוון שחסר היה מידע על הומוסקסואליות, התפתחו תפיסות סטריאוטיפיות, מבולבלות ובלתי מבוססות מבחינה עובדתית ומחקרית. אלה הקיפו את הציבור הרחב, את המדיה וגם את המקצועות הטיפוליים.
אחרי שנות ה-70, חל שינוי משמעותי בתפיסת ההומוסקסואלים את עצמם ובתפיסת החברה אותם, ונדחתה התפיסה שהומוסקסואליות הנה מחלה.
הקמת "האגודה" (או "האגודה לשמירת זכויות הפרט") (1975)
האגודה לזכויות הפרט, שלימים שונה שמה לאגודת ההומואים, לסביות, בי וטרנס בישראל הוקמה ב-1975, והיא הארגון הראשון מסוגו בישראל.
האגודה, שהחלה את דרכה כקבוצה חברתית, הפכה עם השנים למובילת המאבק של הקהילה, ובמקביל, לנותנת השירותים הגדולה ביותר של הקהילה. במסגרת האגודה הוקמו קווי התמיכה "הקו הלבן" ו"יש עם מי לדבר", "ב.ל.ה דואגת" שהתמזגה עם הוועד למלחמה באיידס, שירות ההרצאות שהפך לחושן, וקבוצות הנוער שלימים גדלו להיות ארגון הנוער. משנת 1998 מקיימת האגודה את מצעד הגאווה בתל אביב, ומשנת 2001 גם באילת. כיום האגודה מפעילה סניפים ברחבי הארץ בבאר-שבע, אילת וקריית שמונה.
הקמת קל"ף (1987)
קל"ף (קהילה לסבית פמיניסטית) הוקמה ב-1987 על ידי ולמען נשים לסביות פמיניסטיות בישראל. מתחילת דרכה מתקיימות בקל"ף הרצאות, קבוצות דיון, קבוצות תמיכה וערבים חברתיים, כמענה לצורך של לסביות בפעילויות חברתיות ייחודיות ושירותי תמיכה.
ב-1995 הפכה קל"ף לעמותה, והרחיבה את פעילותה למישור הציבורי. היא נטלה חלק במאבקים משפטיים, פעלה בכנסת, השתתפה בהפגנות וארגנה אירועים ציבוריים.
ביטול איסור משכב זכר (22.3.1988)
ב-1988 הוגש תיקון לחוק העונשין, שכלל ניסוח מחדש של מרבית הסעיפים העוסקים בעבירות מין. חברת הכנסת שולמית אלוני, שעסקה ברפורמה, "שכחה" להכליל את הסעיף האוסר יחסי מין הומוסקסואלים בהסכמה. חברי הכנסת לא שמו לב שהסעיף אשר אסר על יחסים הומוסקסואלים בהסכמה הוצא מהחוק. אפילו אגודת ההומואים והלסביות הופתעה אז מכך שהתיקון לחוק עבר.
איסור אפליה במקום העבודה (1989)
בשנת 1989 הגישה האגודה לזכויות האזרח בישראל (באמצעות עו"ד שירה דונביץ) תביעה לבית הדין לעבודה בשם יונתן דנילוביץ, כנגד חברת אל-על. דנילוביץ, דייל אל-על, חי עם בן זוגו מאז 1979. החברה סירבה לבקשתו לקבל כרטיסי טיסה עבור בן זוגו, כפי שמקובל באל-על לגבי בני זוג ידועים בציבור.
זו היתה הפעם הראשונה, בה הוגשה תביעה לקבלת זכויות שוות עבור הומואים. התביעה אף היתה חלוצית בכך שהוגשה כשלוש שנים לפני התיקון לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, שאסר אפליה בעבודה בשל נטייה מינית (ר' להלן). היות והליכי הדיון בתביעה התמשכו תקופה ארוכה, כאשר נדרש בית הדין האזורי לעבודה להכריע בתביעה, כבר היה מונח בפניו התיקון לחוק. בהסתמך על התיקון לחוק קבע בית הדין, כי מדיניות אל-על מפלה בשל נטייה מינית, ולפיכך היא בלתי חוקית.
אל-על ערערה לבית הדין הארצי לעבודה, ובהרכב מורחב של שבעה שופטים נדחה הערעור. אל-על לא השלימה עם פסיקות בתי הדין לעבודה, והגישה בשנת 1994 עתירה לבג"צ.
בנובמבר 1994 דחה בג"צ את העתירה. בפסק הדין, שנחשב עד היום בתור התקדים החשוב ביותר בנושא, קבע בית המשפט העליון ברוב דעות, כי מדיניות אל-על פוגעת בזכות לשוויון, והיא פסולה. בפסק הדין קבע השופט ברק: "עניין לנו בהבחנה שהיא שרירותית ובלתי הוגנת: וכי הפרידה מבן זוג מאותו מין קלה יותר מפרידה מבן זוג מהמין השונה? האם חיי השיתוף בין בני אותו מין שונים הם, מבחינת יחסי השיתוף והאחווה וניהול התא החברתי, מחיי שיתוף אלה בין בני זוג ממין שונה?"
שנות ה 90
תיקון לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה (1992)
הכנסת קיבלה את התיקון לחוק, המתייחס לזכויות הומואים ולסביות, כאשר קבעה בחוק שוויון הזדמנויות בעבודה איסור על אפליה מחמת נטייה מינית. האיסור מתייחס בין השאר לקבלה לעבודה, תנאי עבודה, קידום בעבודה ופיטורים.
הקמת תת-הוועדה לקידום זכויות ההומואים והלסביות, בראשות ח"כ יעל דיין (פברואר 1993)
שינוי הפקודות בצה"ל (1993)
2 בפברואר 1993: פרשת פרופ' עוזי אבן, שהיתה לאחת מאבני הדרך במאבק ההומו-לסבי לשוויון. פרופ' אבן גילה בוועדה לזכויות האישה בכנסת, כי כוחות הביטחון הישראליים הפכו אותו ל'סיכון בטחוני' בשל היותו הומוסקסואל, וזאת לאחר שירות של כ-15 שנה בתפקידים הרגישים ביותר.
פרופ' אבן היה להומוסקסואל הראשון, שהצליח לזעזע בסיפורו האישי את החברה הישראלית, ולעורר לראשונה סימפטיה למאבק ההומו-לסבי לשוויון. ראש הממשלה דאז, יצחק רבין ז"ל, הזדעזע מסיפורו של פרופ' אבן, ונעתר לדרישתו להקמת ועדה שתפתור את בעיית שירותם של הומואים ולסביות בצה"ל. הוועדה הכינה תוך מספר חודשים הנחיות קבע חדשות – הפקודה של 1993.
הפקודה של שנת 1993 מתחילה למעשה בסעיף 2 : "מתוך הכרה שהומוסקסואלים ראויים לשירות צבאי כאחרים, צה"ל מגייס בעלי נטייה זו לשירות, בתנאי שהם נמצאו כשירים לשירות ביטחון עפ"י הקריטריונים, החלים על כלל המועמדים לשירות ביטחון".
כאן מציבה הפקודה את החייל/ת ההומו/לסבית בשורה אחת עם כל שאר החיילים בצה"ל – אולם בסעיפים הבאים גורעת הפקודה עוד ועוד מהקביעה השוויונית של סעיף 2. סעיף 4: " מפקד יחידה אשר נודע לו, כי חייל הנו בעל נטייה כאמור ידווח על כך לאמ"ן מחב"ש..." כאן שוב חוזר צה"ל ליחסו המפלה כלפי הומואים ולסביות – לפי הפקודה כל מפקד היודע על נטייתו המינית של חייל ביחידתו, צריך לדווח על כך למחב"ש (מחלקת ביטחון שדה), ושם יחליטו אם החייל ראוי לשרת בצה"ל או שלאחר תחקיר ביטחוני מקיף, יוחלט כי החייל ייחשב כ-'סיכון ביטחוני' וישוחרר.
כאמור, גם הפקודה של 93' השאירה את ההומואים והלסביות כקבוצה נרדפת בצה"ל – קבוצה שיש להתייחס אליה בחשדנות ולבדוק בציציותיה על מנת למנוע 'סיכון ביטחוני'.
כיום מצבם של הומואים ולסביות במסגרת צה"ל מוגדר כמצב טוב, בהשוואה לצבאות אחרים במדינות המערב. בשנת 1998 בוטלה כל התייחסות להומואים ולסביות בפקודות מטכ"ל.
ביטול האפליה בטיפולי פוריות (1996)
בשנת 1996 הגישה האגודה לזכויות האזרח בישראל, באמצעות עו"ד הדס תגרי, עתירה לבג"צ בשם ד"ר טל ירוס-חקק, נגד כללים של משרד הבריאות בנוגע לטיפולי הפריה.
הכללים קבעו, כי רווקה, המבקשת לקבל תרומת זרע או הפריה חוץ גופית, תצטרך לקבל חוות דעת פסיכיאטרית ודו"ח של עובדת סוציאלית. טל ירוס-חקק חיה עם בת זוגה ד"ר אביטל ירוס-חקק מאז 1989. הכללים וההנחיות של משרד הבריאות הפלו את טל ירוס-חקק, בכך שהתייחסו אליה כאל רווקה, שלא חיה בחיי זוגיות, וכן הפלו ללא הצדקה נגד רווקות.
בלחץ שופטי בג"צ ביטל משרד הבריאות את הכללים וההנחיות המפלים. משרד הבריאות אף הנחה את כל המרכזים הרפואיים של טיפולי פוריות, כי אין מקום ליחס שונה כלפי נשים לא נשואות.
זכויות הנצחה (1996)
בשנת 1996 הגישה האגודה לזכויות האזרח בישראל, באמצעות עו"ד דן יקיר, עתירה לבג"צ בשמו של אדיר שטיינר כנגד שר הביטחון.
אדיר שטיינר חי במשך שבע שנים עם בן זוגו, אל"מ ד"ר דורון מייזל ז"ל, וסעד אותו עד פטירתו ממחלת הסרטן. היחידה להנצחת החייל סירבה להכיר באדיר שטיינר כבן זוגו של חייל צה"ל שנפטר, לצורך זכויות הנצחה.
לאחר הגשת העתירה הפנה שר הביטחון את הסוגיה למועצה הציבורית להנצחת החייל. לאחר דיון ממושך לא הגיעה המועצה להחלטה, שכן בהצבעה נחלקו הקולות שווה בשווה (8:8 - רק לאחרונה, בעקבות תביעה שהגיש אדיר שטיינר לפי חוק חופש המידע, נחשפו הפרוטוקולים של הדיונים, הכוללים אמירות הומופוביות).
שר הביטחון דאז, יצחק מרדכי, החליט להכיר באדיר שטיינר כבן משפחתו של אל"מ מייזל לצרכי הנצחה, ולפיכך התייתר הדיון בעתירה.
הקמת פורום גאות כתא להט"בי בתוך מפלגת מרצ (1996)
פורום גאות הוקם לשם קידום ענייני הקהילה בתוך מפלגת מרצ. זוהי ההתארגנות הראשונה מסוגה בישראל. בין הישגיה ראוי לציין את בחירתם של ארבעה נבחרי ציבור: חבר כנסת - פרופ' עוזי אבן, וחברי מועצות עירונית - איתי פנקס, סהר נתנאל ומיכל עדן.
הקרנת פרק "קלפים פתוחים" (1997)
בשנת 1997 הגישו קל"ף, אגודת ההומואים והלסביות והאגודה לזכויות האזרח בישראל עתירה לבג"צ כנגד החלטתו של שר החינוך דאז, זבולון המר, לאסור את שידור התוכנית "קלפים פתוחים" על בני נוער הומואים ולסביות בטלוויזיה החינוכית. העתירה הוגשה באמצעות עו"ד עירא הדר מקל"ף, עו"ד דורי ספיבק מאגודת ההומואים והלסביות ועו"ד דן יקיר מהאגודה לזכויות האזרח.
בעתירה נטען, כי פסילת התוכנית פוגעת בחופש הביטוי, מפלה הומואים ולסביות, ומשדרת מסר שלילי כלפיהם. לבג"צ אף הוגשו חוות דעת מומחים של פרופ' איריס לוין מבית הספר לחינוך באוניברסיטת ת"א, פרופ' גבריאל סלומון, דיקן בית הספר לחינוך באוניברסיטת חיפה, ד"ר עדיטל בן ארי מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה וחנה לויטה, מנהלת בית הספר התיכון שליד האוניברסיטה העברית, שעמדו על החשיבות החינוכית הרבה שבשידור התוכנית.
בעתירה דן אותו הרכב השופטים שדן בבג"צ דנילוביץ (ר' לעיל, "איסור אפליה במקום העבודה"), אך הפעם פסק הדין ניתן פה אחד, כשהוא נכתב על ידי השופט קדמי, שנותר בדעת מיעוט בעניין דנילוביץ. בג"צ הורה לשר החינוך להסיר את התנגדותו לשידור התוכנית. בפסק הדין נקבע, כי העידן בו אנו חיים מטפח את זכויות הפרט, ונושא את דגל ההבנה, הסבלנות והסובלנות כלפי מיעוטים וחריגים, לרבות הקהילה. עוד נקבע, כי התוכנית אינה "בלתי מאוזנת" או "אנטי חינוכית", כפי שטען שר החינוך דאז, זבולון המר, שכן היא נועדה להכרת התופעה באמצעות מפגש עם צעירים הומו-לסביים, וכי חינוך אין פירושו חינוך מודרך מטעם, אלא חינוך במשמעות הרחבה ברוח התקופה.
הקמת הבית הפתוח בירושלים - לגאווה ולסובלנות (1997)
הבית הפתוח הוא ארגון של לסביות, הומואים טרנס ובי, שהוקם ומנוהל על ידי חברי הקהילה, ופועל כדי להפוך את ירושלים לעיר שבה לכל אדם יהיה החופש להיות הוא עצמו ולחיות את חייו. הבית הפתוח עוסק בשני תחומי פעילות עיקריים: הענקת שירותים לקהילה (מרכז קהילתי), ופעילות למען שינוי חברתי על ידי קידום ערכי הסובלנות והפלורליזם בירושלים.
החוק למניעת הטרדה מינית בשל נטייה מינית (1998)
הכנסת חוקקה את החוק למניעת הטרדה מינית, לפיו הטרדה מינית כוללת גם התייחסות מבזה או משפילה כלפי אדם על רקע נטייתו המינית.
מצעדי הגאווה (1998)
ימי הגאווה של השנים 1996-1997 צוינו בנסיעה מאורגנת של כמה עשרות כלי רכב ברחובות תל אביב, כשעליהם סיסמאות בדבר שוויון זכויות. מצעד הגאווה הראשון של הקהילה הגאה, בסגנון שמוכר לנו היום, נערך בתל אביב בשנת 1998. מאז הפכו המצעד וההפנינג שאחריו למסורת. בשנים האחרונות מתקיים מצעד גם בירושלים ובאילת.
זכייתה של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון (1998)
דנה אינטרנשיונל זוכה באירוויזיון, וכיכר רבין מתמלאת ספונטאנית בקהילה החוגגת לתוך הלילה. האירוע מביא לחשיפה תקשורתית גדולה, ובעקבותיה גל של יציאה מהארון, שלאחריו הקהילה שינתה את פניה. אחד הסממנים הראשונים קורה שלושה חודשים לאחר מכן באירוע וויגסטוק 98 (מה שיושווה לימים להיות אירועי סטונוול של הקהילה בישראל), אשר מסתיים בהתפרעויות קשות ובעימות עם המשטרה (לאחר האירועים התרעמה הקהילה על כך שבמהלך הטיפול בהתפרעויות לבשו השוטרים כפפות גומי). החוגגים צעדו מגן העצמאות לכיכר רבין והניפו את דגל הגאווה על בניין העירייה.
משנת 2000 ועד היום
פסיקת בג"צ המורה למשרד הפנים לרשום שתי נשים כאמהות לילד (2000)- בג"צ ברנר-קדיש
בג"צ הכיר באימוץ אישה את ילדה הביולוגי של בת זוגה שנערך בחו"ל, ומשיקולי טובת הילד קבע כי ישראל לא תוכל לשלול מהילד את המסגרת המשפחתית ממנה נהנה בעת שחי עם אמהותיו בארה"ב. חשוב לשים לב- בג"צ הבהיר כי אין הוא מבקש להכיר במשפחה חד-מינית, אלא להמנע מלשלול מהילד הגנה שכבר נהנה ממנה. ילדים אחרים במשפחה, אשר נולדו בישראל, לא זכו כאחיהם הבכור להיות מאומצים בהתבסס על פסיקה זו על ידי האם הלא ביולוגית.
השוואת גיל ההסכמה (2000)
הכנסת הורידה את גיל ההסכמה לקיום יחסי מין הומוסקסואלים. בעבר אסור היה לקיים יחסי מין הומוסקסואלים עם מי שטרם מלאו לו 18 שנה, כעת מותר לעשות זאת עם קטין בן 16 ומעלה.
בשנת 1998 הגישה האגודה לזכויות האזרח בישראל, באמצעות עו"ד דורי ספיבק, חוות דעת למשרד המשפטים, בה הובעה תמיכה בתיקון חוק העונשין להשוואת גיל ההסכמה לקיום יחסי מין בין גברים. האגודה אף השתתפה בדיון רב משתתפים בנושא במשרד המשפטים. בעקבות הדיון גובשה עמדת המשרד בתמיכה בהצעת החוק, שהתקבלה בכנסת בשנת 2000.
חוק איסור הפליה במוצרים, שירותים ובכניסה למקומות בידור ומקומות ציבוריים (2000)
הכנסת חוקקה את חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים. בחוק זה נאסרה אפליה מחמת מין ונטייה מינית באספקת מוצרים ושירותים ציבוריים, בכניסה למקומות ציבוריים ובמתן שירות במקום הציבורי.
חבר הכנסת ההומו הראשון מחוץ לארון (2001)
בשנת 1999 נבחר למקום ה-13 ברשימת מרצ לכנסת הומוסקסואל מוצהר ראשון, פרופ' עוזי אבן. בשנת 2001, עם התפטרותו של ח"כ אמנון רובינשטיין מהכנסת, נכנס במקומו פרופ' אבן לכנסת, וכיהן בכנסת למשך שלושה חודשים, ובכך היה לחבר הכנסת ההומו המוצהר הראשון בישראל.
פרופ' אבן, יליד חיפה (1940), הוא שותף למספר מההצלחות החשובות של הקהילה בעשור האחרון. הוא נאם בכנס הגלוי הראשון של הומואים ולסביות בכנסת ופעל לשינוי פקודות הצבא.
פרופ' אבן חי עם בן זוגו, ד"ר עמית קמה. בשנת 1995 לאחר מאבק, הכירה אוניברסיטת תל אביב בקמה כבן זוגו של אבן לכל עניין. בשנת 1996 אימצו השניים את יוסי, אז נער בגיל העשרה, והוכרו לראשונה ע"י משרד הרווחה כמשפחה אומנת.
הכרה בזוג הומואים כידועים בציבור לצורך גמלת שארים (2001)
בית הדין לעבודה בתל-אביב קיבל את עתירתו של פטריק לוי, בתביעה שהוגשה באמצעות עו"ד עירא הדר, נגד קרן "מבטחים", וקבע כי זוג הומואים נחשבים כ"בני זוג" ו"ידועים בציבור", כך שלאחר מותו של אחד מהם, זכאי בן הזוג הנותר לפנסיה של המנוח ולקצבת שארים.
הכרה בהסכם לחיים משותפים של זוג לסביות (2001)
בית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע נתן לראשונה תוקף של פסק דין להסכם לחיים משותפים של בנות זוג, תוך שקבע כי זוג לסביות עונות להגדרת "בן משפחה" לפי החוק.
שנה לאחר מכן נתן בית המשפט תוקף של פסק דין גם בין בנות הזוג, לגבי תשלום מזונות לילד הביולוגי של אחת מהן.
בפברואר 2004 נתן בית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן תוקף של פסק דין להסכם ממון של זוג הומואים, תוך שקבע אף הוא כי המונח "בני זוג" מתייחס גם לבני זוג מאותו מין.
עיריית תל אביב משווה זכויות לבני/בנות זוג מאותו המין (2003)
עיריית תל אביב החליטה להעניק לבני/בנות זוג מאותו המין, ולילדיהם שהינם תושבי העיר, הנחות בשימוש במתקנים עירוניים, בדומה להנחות הניתנות לבני זוג נשואים ולילדיהם. החלטה זו היא פועל יוצא מפעילותה של חברת מועצת העיר תל אביב, מטעם מרצ – מיכל עדן, שהיתה הראשונה שהתמודדה ונבחרה לעירייה כלסבית מוצהרת.
פטור ממס שבח להעברת דירה לבן זוג מאותו המין (2004)
בעקבות עתירה לבג"צ של אדיר שטיינר, באמצעות עו"ד דן יקיר מהאגודה לזכויות האזרח, לפטור אותו ממס שבח ומס רכישה על רישום דירתו גם על שמו של בן זוגו, הודיע היועץ המשפטי לממשלה כי בני זוג מאותו המין זכאים לפטור ממס שבח ומס רכישה, בעת העברת דירות במתנה מהאחד לשני, בדומה לפטור הניתן לבני זוג הטרוסקסואלים.
חוק זכויות החולה וחוק פשעי שנאה (2004)
הכנסת אישרה תיקון לחוק זכויות החולה, שנועד לאסור על כל מטפל ועל כל מוסד רפואי להפלות מטופלים מחמת נטייתם המינית. כן אישרה הכנסת תיקון לחוק העונשין, אשר מכפיל את הענישה לגבי פשעי שנאה המבוצעים נגד הומוסקסואלים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים.
ירושת בן זוג מאותו המין על-ידי בן זוגו (2004)
בית המשפט המחוזי בנצרת קיבל את ערעורו של אדם, באמצעות עו"ד דורי ספיבק, אשר ביקש לקבל צו ירושה לגבי נכסי בן זוגו שנפטר, שעימו חי במשך כ-40 שנה.
בית המשפט פירש את המילים "איש ואישה" שבחוק הירושה ככוללות גם "איש ואיש" ו"אישה ואישה". בכך שינה בית המשפט המחוזי את פסיקתו של בית המשפט לענייני משפחה בעפולה, שקבע כי נכסי המנוח יועברו לאפוטרופוס הכללי (כלומר, למדינה), ולא לבן זוגו של הנפטר, וזאת מהטעם (שכאמור נקבע כשגוי) כי בני זוג מאותו המין אינם יורשים זה את זה לפי חוק הירושה.
היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, הצהיר כי לא יערער על פסק הדין מנצרת בעניין הירושה, וכי הוא מכיר בזכויותיהם של בני זוג מאותו המין בענייני ממון ורכוש.
חושן – חינוך ושינוי – הופך לארגון עצמאי (2004)
הארגון חושן, שהיווה את זרוע החינוך של האגודה, נפרד ממנה והפך לארגון עצמאי.
חושן הוא ארגון ללא כוונות רווח, שמטרתו להיאבק בסטריאוטיפים כלפי נטייה מינית וזהות מגדר בלתי נורמטיביות, באמצעות מגוון רחב של פעילויות חינוכיות לקהלי יעד מגוונים, ביניהם משרד החינוך, אוניברסיטאות, סמינרים למורים, משטרת ישראל, מג"ב, צה"ל, צוותים רפואיים, עובדים סוציאליים, יועצים חינוכיים, מחנכים, מורים ותלמידים.
פעילות חושן זוכה לתמיכה ולשיתוף פעולה הדוק מצד השירות הפסיכולוגי חינוכי במשרד החינוך (שפ"י).
ארגון נוער גאה הופך לארגון עצמאי (2004)
ארגון "נוער גאה", שהוקם בשנת 2002 על ידי האגודה, נפרד ממנה והחל לפעול תחת עמותה עצמאית בשם "כמוני כמוך".
"נוער גאה" הינו ארגון התנדבותי, הפועל למען בני נוער בגילאי חטיבת הביניים והתיכון וכן חיילים וצעירים בגילאי 18-23 המוגדרים כשכבה הבוגרת. קהלי היעד הם בני נוער וצעירים, המתלבטים בנטייתם המינית או מגדירים עצמם כהומואים, לסביות, ביסקסואלים או טרנסג'נדרים.
הארגון נותן מענה של תמיכה לנוער בשלבי גיבוש הזהות המינית, תקופה בה הצעיר מתחיל להיות מודע לרגשותיו ולתחושותיו המיניות, ועלולה להיות מאופיינת בבלבול ובכאב. בנוסף, מספק הארגון מסגרת חברתית, בה יכולים בני-נוער להכיר ולפגוש אחרים שחווים חוויות דומות, ולפעול במטרה לקדם את מעמד הנוער הלהט"ב בארץ, תוך דגש על שוויון, פתיחות ומניעת אפליה והומופוביה.
פסק דין תקדימי: הכרה בהורות משותפת של זוג לסביות (2006)
בעקבות מאבקן הממושך של ד"ר טל וד"ר אביטל ירוס-חקק, באמצעות עו"ד עירא הדר, להכרה בהורותן המשותפת על ילדיהן, קבע בית המשפט העליון בהרכב מורחב של 9 שופטים (ברוב של 7 מול 2), כי חוק האימוץ הישראלי מאפשר אימוץ בתוך המשפחה החד-מינית.
במהלך הדיונים המשפטיים, שארכו שמונה שנים, קבע בית המשפט לענייני משפחה ברמת גן בשנת 1999, כי ניתן להעניק צו אפוטרופסות לאם הלא-ביולוגית במשפחה לסבית. הצו מעניק הכרה חלקית לקשר שבין האם הלא ביולוגית לילדים שילדה זוגתה. מאז השגת תקדים זה, הפך ההליך לקבלת אפוטרופסות במשפחה הלסבית לשגרתי ונפוץ.
כאמור, לאחר פסיקת בית המשפט העליון, פתוחה הדרך גם לאימוץ. תנאי לאישור האימוץ הוא כי מתקיימות נסיבות מיוחדות שהן לטובת הקטין. הבדיקה באשר להתקיימות התנאים הנ"ל תיערך לגבי כל משפחה המעוניינת באימוץ זה, על ידי בתי המשפט לענייני משפחה ברחבי הארץ. עוד באותה השנה אישר בית המשפט אימוץ נוסף בנסיבות דומות, ועד תחילת 2008 ניתנו כ-25 צווי אימוץ בנסיבות דומות.
בג"ץ – רישום נישואים אזרחיים (2006)
ב- 2006 הכריע בג"ץ בעתירתם של מספר זוגות גברים שהתחתנו בקנדה לפי החוק המאפשר שם נישואים חד מיניים. בעתירתם ביקשו הזוגות לרשום את הנישואין הללו בישראל, על-פי הכלל שלפיו רושם מנהל האוכלוסין נישואים שנערכו בין בגירים בחוץ לארץ לפי חוקי המדינה הזרה. עמדת המדינה הייתה כי בעוד שיש לתת לזוגות הומו-לסביים שוויון זכויות מלא בכל הנוגע לזכויות כלכליות, בית המשפט אינו רשאי להכיר בתבנית משפטית חדשה למיסוד הזוגיות, אלא עליו להשאיר עניין זה להסדרה בידי הכנסת. לטענת המדינה, אם בית המשפט יחייב אותה לרשום נישואין חד-מיניים במרשם האוכלוסין, תהיה בכך הכרה בפועל מצדו בתבנית המשפטית החדשה. ב- 21 בנובמבר 2006, בבג"ץ יוסי בן ארי נגד מנהל מינהל האוכלוסין במשרד הפנים, חייב בית המשפט העליון את המדינה לרשום כנשואים את הזוגות שנישאו בקנדה, בין השאר בהסתמך על הלכת פונק-שלזינגר, שבה חויבה המדינה לרשום נישואים אזרחיים שנעשו בחו"ל.
* חשוב לשים לב כי נישואי קנדה אינו פתרון קביל לבעיית הזוגות החד-מיניים בישראל. ראשית, על המדינה לאפשר לאזרחיה להנשא בגבולותיה, ולא להסתפק במתן מענה לצורך אנושי ואזרחי מחוץ לגבולות. שנית, הפתרון של נישואין במדינה זרה מקנה בפועל זכויות נישואין לבעלי אמצעים בלבד, תוך הזנחת משוללי האמצעים. יש בכך להפלות בכיבוד זכויות אדם בין אזרחים על בסיס חומרי.
היועץ המשפטי לממשלה כולל את הזוגות החד מיניים בהגדרת המונח בני זוג (2007)
מני מזוז, בתגובה להצעת חוק חדשה לחוק הירושה: "ועדת השרים כלל לא התיימרה ולא התכוונה בהחלטתה לשנות מהתפישה הנוהגת בעניין זה, אלא רק לשמור על הסטטוס-קוו... המונח 'סטטוס-קוו'... כולל את המונח 'איש ואשה' בלשון החוק, לצד פרשנותו של בית המשפט, שלפיה המונח כולל גם בני זוג מאותו מין". ספטמבר 2007
בג"צ פוסק רישום אימוץ ילד זר כבנם החוקי של זוג גברים ישראלי (2008)
באפריל 2008 לאחר מאבק משפטי של ארגון "משפחה חדשה", המדינה הסכימה לרשום ילד זר כבנם החוקי של זוג גברים ישראלים, שאומץ על ידם בחו"ל שמונה שנים קודם. הרישום המלא התבצע בתעודת הזהות ללא צורך בהליך כפול של אימוץ.
הכרת ביטוח לאומי בזוגות חד-מינים לצרכי קצבאות שאירים (2009)
משמעות ההחלטה היא שאישה שבת זוג נפטרה, והן היו ידועות בציבור, תהא זכאית לקצבת שאירים מביטוח לאומי (כנ"ל עבור זוג גברים). הטבה מסוג אחר היא השוואת זכותם של זוגות הומואים לזכויות זוגות סטרייטים לקבלת מענק לידה.
שנות ה 50-60 >> שנות ה 70-80 >> שנות ה 90 >> משנת 2000 ועד היום
שנות ה 50-60
דו"חות קינסי (1948, 1953)
פרופ' אלפרד קינסי מאוניברסיטת אינדיאנה, התבקש בקיץ 1938 להשתתף עם מרצים מתחומים אחרים בהוראת קורס אוניברסיטאי על נישואים. בחיפושיו אחר מידע ונתונים מדעיים על ההתנהגות המינית של האדם, נחשף קינסי לעובדת היעדרו של חומר כזה. חוסר זה הניע אותו לערוך מחקר מקיף, בו רואיינו לעומק כ-12 אלף איש מכל רובדי האוכלוסייה בארה"ב על ההיסטוריה המינית שלהם. ספרו, "ההתנהגות המינית של הזכר האנושי", יצא לאור בינואר 1948, ובשנת 1953 פורסם המחקר "ההתנהגות המינית של הנקבה האנושית". קינסי ועמיתיו למחקר, ניסו לתאר ללא שיפוטים ערכיים או מוסריים את ההתנהגות המינית של אנשים. לנושא ההומוסקסואליות הוקדש בדו"ח פרק מיוחד. חשיבות הממצאים של דו"ח קינסי רבה ביותר, כיוון שעד למחקר זה לא היו נתונים על הומוסקסואליות, שהתבססו על אוכלוסיה רגילה. עד אז שלטה ההנחה שארוטיקה מינית בין בני אותו מין היא התנהגות חולנית. תוצאות המחקר של קינסי שללו הנחה זו. הממצאים של קינסי הבהירו כמה עובדות שאחדות מהן כבר היו ידועות קודם לכן:
הנטייה המינית נקבעת על ידי המציאות הרגשית והפסיכולוגית, יותר מאשר על ידי ההתנהגות. במילים אחרות, גם מי שלא היה לו כל ניסיון מיני יכול לתפוס את עצמו כהומוסקסואל ולהפך. ישנם אנשים המקיימים יחסי מין עם בני מינם מבלי שיגדירו את עצמם כהומוסקסואלים.
הממצאים של קינסי הראו, שלא קיימת חלוקה בלעדית של שתי קטגוריות נפרדות להומוסקסואלים ולהטרוסקסואלים. רוב בני האדם נמצאים בנקודה כלשהי על הרצף של סולם הנטייה המינית (ר' סולם קינסי במילון המושגים של חוש"ן). עשרה אחוזים מהגברים הגדירו את עצמם כהומוסקסואלים.
במדגם הנשי חוו 19 אחוזים מגע ארוטי כלשהו עם בנות מינן, אבל רק שניים או שלושה אחוזים מהנשים היו לסביות בלבד במשך כל ימי חייהן.
מחקרה של אוולין הוקר (1957)
אוולין הוקר היא פסיכולוגית צפון אמריקנית, שהוציאה מחקר מהפכני בשנת 1957. המחקר כלל שתי קבוצות: גברים הומוסקסואלים וגברים הטרוסקסואלים, אשר התבקשו לענות על מחקר "התאמה" פסיכולוגי, כלומר, כזה הבודק את מידת הסתגלותם של הנחקרים לחברה הסובבת. לאחר מכן, ביקשה הוקר מפסיכולוגים מומחים לעיין בשאלונים ולקבוע מי מהנחקרים הומוסקסואל. אנשי המקצוע לא יכלו להבדיל בין קבוצת ההומוסקסואלים לבין קבוצת ההטרוסקסואלים.
המחקר הוכיח, שמבחינה פסיכולוגית אין הבדל בין הומוסקסואלים והטרוסקסואלים ביחס לשאלת המחקר, ושעובדת היותם של חלק מהנחקרים הומוסקסואלים אינה ניתנת לבחירתם. אוולין הוקר המשיכה להלחם בממסד הפסיכיאטרי עד שזה הוציא את ההומוסקסואליות מה-DSM ("קטלוג" של מחלות פסיכיאטריות).
Stonewall (1969)
בליל ה-27 ביוני 1969 נכנסו שוטרים ל"סטונוול-אין" – פאב של הומואים וטרנסקסואלים בשכונת גריניץ' וילג' בניו-יורק, שהתאספו שם בלילה כדי להיפרד מאלילה אהובה, השחקנית והזמרת ג'ודי גרלנד, שהלכה לעולמה. באותה התקופה נחשבה ההומוסקסואליות, כמעט בכל מקום בעולם, מחלת נפש, חטא דתי ועברה פלילית. פשיטות משטרה על ברים של הומואים, וכן הטרדות, השפלות ומעצרים, היו אז עניין שבשגרה.
באותו הלילה בחרו לקוחות הפאב, בהנהגת כמה דראג קווינז וטרנסקסואלים, באפשרות אחרת: הם נאבקו בשוטרים. יומיים הייתה השכונה מוצפת בהומואים ובלסביות, שעלו על בריקאדות, הפכו מכוניות משטרה, ופרקו תסכול מצטבר של שנות אפליה ורדיפה. זו הייתה התקוממות רחוב שהשתלבה ב"רוח התקופה" בארצות הברית: המאבק נגד המלחמה בווייטנאם, פעילות "הכוח השחור" של מלקולם X, והתגבשות התנועה הפמיניסטית לשוויון זכויות לנשים. ההתקוממות הסתיימה במצעד מחאה וגאווה פומבי, בעקבותיו נולדה החזית לשחרור הומוסקסואלים, The Gay Liberation Front, על סניפיה בארה"ב.
"מרד סטונוול" היה בעיני משתתפיו "המהפכה הצרפתית של ההומואים והלסביות". בתוך זמן קצר הוא נעשה מיתוס, סמל שכונן את התנועה המודרנית של הומואים ולסביות לשחרור ולשוויון זכויות ברחבי העולם. שנה לאחר אירועי סטונוול צוין בניו-יורק יום הגאווה הראשון.
שנות ה 70-80
ההומוסקסואליות חדלה להיחשב כהפרעה נפשית (1973)
בשנות ה-70 החלה בארצות הברית תנועה פוליטית נרחבת לשם השגת שוויון זכויות (The Gay and Lesbian Liberation). אחד מהישגיה הבולטים של תנועה זו היה הוצאת ההומוסקסואליות מתוך ספר, המפרט את כל המחלות וההפרעות הנפשיות (DSM).
בשנת 1973 קבע ארגון הפסיכולוגים האמריקאי שהומוסקסואליות איננה תופעה פתולוגית. זהו ציון דרך מבחינה מדעית ופוליטית. חוקרים ואנשי מקצוע נוטים להבחין בין שתי תקופות: זו שלפני 1973 וזו שאחריה. לפני שנות ה-70, רוב הדיונים ומחקרים על הומוסקסואליות יצאו מנקודת הנחה שהיא הפרעה או מחלה.
כיוון שחסר היה מידע על הומוסקסואליות, התפתחו תפיסות סטריאוטיפיות, מבולבלות ובלתי מבוססות מבחינה עובדתית ומחקרית. אלה הקיפו את הציבור הרחב, את המדיה וגם את המקצועות הטיפוליים.
אחרי שנות ה-70, חל שינוי משמעותי בתפיסת ההומוסקסואלים את עצמם ובתפיסת החברה אותם, ונדחתה התפיסה שהומוסקסואליות הנה מחלה.
הקמת "האגודה" (או "האגודה לשמירת זכויות הפרט") (1975)
האגודה לזכויות הפרט, שלימים שונה שמה לאגודת ההומואים, לסביות, בי וטרנס בישראל הוקמה ב-1975, והיא הארגון הראשון מסוגו בישראל.
האגודה, שהחלה את דרכה כקבוצה חברתית, הפכה עם השנים למובילת המאבק של הקהילה, ובמקביל, לנותנת השירותים הגדולה ביותר של הקהילה. במסגרת האגודה הוקמו קווי התמיכה "הקו הלבן" ו"יש עם מי לדבר", "ב.ל.ה דואגת" שהתמזגה עם הוועד למלחמה באיידס, שירות ההרצאות שהפך לחושן, וקבוצות הנוער שלימים גדלו להיות ארגון הנוער. משנת 1998 מקיימת האגודה את מצעד הגאווה בתל אביב, ומשנת 2001 גם באילת. כיום האגודה מפעילה סניפים ברחבי הארץ בבאר-שבע, אילת וקריית שמונה.
הקמת קל"ף (1987)
קל"ף (קהילה לסבית פמיניסטית) הוקמה ב-1987 על ידי ולמען נשים לסביות פמיניסטיות בישראל. מתחילת דרכה מתקיימות בקל"ף הרצאות, קבוצות דיון, קבוצות תמיכה וערבים חברתיים, כמענה לצורך של לסביות בפעילויות חברתיות ייחודיות ושירותי תמיכה.
ב-1995 הפכה קל"ף לעמותה, והרחיבה את פעילותה למישור הציבורי. היא נטלה חלק במאבקים משפטיים, פעלה בכנסת, השתתפה בהפגנות וארגנה אירועים ציבוריים.
ביטול איסור משכב זכר (22.3.1988)
ב-1988 הוגש תיקון לחוק העונשין, שכלל ניסוח מחדש של מרבית הסעיפים העוסקים בעבירות מין. חברת הכנסת שולמית אלוני, שעסקה ברפורמה, "שכחה" להכליל את הסעיף האוסר יחסי מין הומוסקסואלים בהסכמה. חברי הכנסת לא שמו לב שהסעיף אשר אסר על יחסים הומוסקסואלים בהסכמה הוצא מהחוק. אפילו אגודת ההומואים והלסביות הופתעה אז מכך שהתיקון לחוק עבר.
איסור אפליה במקום העבודה (1989)
בשנת 1989 הגישה האגודה לזכויות האזרח בישראל (באמצעות עו"ד שירה דונביץ) תביעה לבית הדין לעבודה בשם יונתן דנילוביץ, כנגד חברת אל-על. דנילוביץ, דייל אל-על, חי עם בן זוגו מאז 1979. החברה סירבה לבקשתו לקבל כרטיסי טיסה עבור בן זוגו, כפי שמקובל באל-על לגבי בני זוג ידועים בציבור.
זו היתה הפעם הראשונה, בה הוגשה תביעה לקבלת זכויות שוות עבור הומואים. התביעה אף היתה חלוצית בכך שהוגשה כשלוש שנים לפני התיקון לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, שאסר אפליה בעבודה בשל נטייה מינית (ר' להלן). היות והליכי הדיון בתביעה התמשכו תקופה ארוכה, כאשר נדרש בית הדין האזורי לעבודה להכריע בתביעה, כבר היה מונח בפניו התיקון לחוק. בהסתמך על התיקון לחוק קבע בית הדין, כי מדיניות אל-על מפלה בשל נטייה מינית, ולפיכך היא בלתי חוקית.
אל-על ערערה לבית הדין הארצי לעבודה, ובהרכב מורחב של שבעה שופטים נדחה הערעור. אל-על לא השלימה עם פסיקות בתי הדין לעבודה, והגישה בשנת 1994 עתירה לבג"צ.
בנובמבר 1994 דחה בג"צ את העתירה. בפסק הדין, שנחשב עד היום בתור התקדים החשוב ביותר בנושא, קבע בית המשפט העליון ברוב דעות, כי מדיניות אל-על פוגעת בזכות לשוויון, והיא פסולה. בפסק הדין קבע השופט ברק: "עניין לנו בהבחנה שהיא שרירותית ובלתי הוגנת: וכי הפרידה מבן זוג מאותו מין קלה יותר מפרידה מבן זוג מהמין השונה? האם חיי השיתוף בין בני אותו מין שונים הם, מבחינת יחסי השיתוף והאחווה וניהול התא החברתי, מחיי שיתוף אלה בין בני זוג ממין שונה?"
שנות ה 90
תיקון לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה (1992)
הכנסת קיבלה את התיקון לחוק, המתייחס לזכויות הומואים ולסביות, כאשר קבעה בחוק שוויון הזדמנויות בעבודה איסור על אפליה מחמת נטייה מינית. האיסור מתייחס בין השאר לקבלה לעבודה, תנאי עבודה, קידום בעבודה ופיטורים.
הקמת תת-הוועדה לקידום זכויות ההומואים והלסביות, בראשות ח"כ יעל דיין (פברואר 1993)
שינוי הפקודות בצה"ל (1993)
2 בפברואר 1993: פרשת פרופ' עוזי אבן, שהיתה לאחת מאבני הדרך במאבק ההומו-לסבי לשוויון. פרופ' אבן גילה בוועדה לזכויות האישה בכנסת, כי כוחות הביטחון הישראליים הפכו אותו ל'סיכון בטחוני' בשל היותו הומוסקסואל, וזאת לאחר שירות של כ-15 שנה בתפקידים הרגישים ביותר.
פרופ' אבן היה להומוסקסואל הראשון, שהצליח לזעזע בסיפורו האישי את החברה הישראלית, ולעורר לראשונה סימפטיה למאבק ההומו-לסבי לשוויון. ראש הממשלה דאז, יצחק רבין ז"ל, הזדעזע מסיפורו של פרופ' אבן, ונעתר לדרישתו להקמת ועדה שתפתור את בעיית שירותם של הומואים ולסביות בצה"ל. הוועדה הכינה תוך מספר חודשים הנחיות קבע חדשות – הפקודה של 1993.
הפקודה של שנת 1993 מתחילה למעשה בסעיף 2 : "מתוך הכרה שהומוסקסואלים ראויים לשירות צבאי כאחרים, צה"ל מגייס בעלי נטייה זו לשירות, בתנאי שהם נמצאו כשירים לשירות ביטחון עפ"י הקריטריונים, החלים על כלל המועמדים לשירות ביטחון".
כאן מציבה הפקודה את החייל/ת ההומו/לסבית בשורה אחת עם כל שאר החיילים בצה"ל – אולם בסעיפים הבאים גורעת הפקודה עוד ועוד מהקביעה השוויונית של סעיף 2. סעיף 4: " מפקד יחידה אשר נודע לו, כי חייל הנו בעל נטייה כאמור ידווח על כך לאמ"ן מחב"ש..." כאן שוב חוזר צה"ל ליחסו המפלה כלפי הומואים ולסביות – לפי הפקודה כל מפקד היודע על נטייתו המינית של חייל ביחידתו, צריך לדווח על כך למחב"ש (מחלקת ביטחון שדה), ושם יחליטו אם החייל ראוי לשרת בצה"ל או שלאחר תחקיר ביטחוני מקיף, יוחלט כי החייל ייחשב כ-'סיכון ביטחוני' וישוחרר.
כאמור, גם הפקודה של 93' השאירה את ההומואים והלסביות כקבוצה נרדפת בצה"ל – קבוצה שיש להתייחס אליה בחשדנות ולבדוק בציציותיה על מנת למנוע 'סיכון ביטחוני'.
כיום מצבם של הומואים ולסביות במסגרת צה"ל מוגדר כמצב טוב, בהשוואה לצבאות אחרים במדינות המערב. בשנת 1998 בוטלה כל התייחסות להומואים ולסביות בפקודות מטכ"ל.
ביטול האפליה בטיפולי פוריות (1996)
בשנת 1996 הגישה האגודה לזכויות האזרח בישראל, באמצעות עו"ד הדס תגרי, עתירה לבג"צ בשם ד"ר טל ירוס-חקק, נגד כללים של משרד הבריאות בנוגע לטיפולי הפריה.
הכללים קבעו, כי רווקה, המבקשת לקבל תרומת זרע או הפריה חוץ גופית, תצטרך לקבל חוות דעת פסיכיאטרית ודו"ח של עובדת סוציאלית. טל ירוס-חקק חיה עם בת זוגה ד"ר אביטל ירוס-חקק מאז 1989. הכללים וההנחיות של משרד הבריאות הפלו את טל ירוס-חקק, בכך שהתייחסו אליה כאל רווקה, שלא חיה בחיי זוגיות, וכן הפלו ללא הצדקה נגד רווקות.
בלחץ שופטי בג"צ ביטל משרד הבריאות את הכללים וההנחיות המפלים. משרד הבריאות אף הנחה את כל המרכזים הרפואיים של טיפולי פוריות, כי אין מקום ליחס שונה כלפי נשים לא נשואות.
זכויות הנצחה (1996)
בשנת 1996 הגישה האגודה לזכויות האזרח בישראל, באמצעות עו"ד דן יקיר, עתירה לבג"צ בשמו של אדיר שטיינר כנגד שר הביטחון.
אדיר שטיינר חי במשך שבע שנים עם בן זוגו, אל"מ ד"ר דורון מייזל ז"ל, וסעד אותו עד פטירתו ממחלת הסרטן. היחידה להנצחת החייל סירבה להכיר באדיר שטיינר כבן זוגו של חייל צה"ל שנפטר, לצורך זכויות הנצחה.
לאחר הגשת העתירה הפנה שר הביטחון את הסוגיה למועצה הציבורית להנצחת החייל. לאחר דיון ממושך לא הגיעה המועצה להחלטה, שכן בהצבעה נחלקו הקולות שווה בשווה (8:8 - רק לאחרונה, בעקבות תביעה שהגיש אדיר שטיינר לפי חוק חופש המידע, נחשפו הפרוטוקולים של הדיונים, הכוללים אמירות הומופוביות).
שר הביטחון דאז, יצחק מרדכי, החליט להכיר באדיר שטיינר כבן משפחתו של אל"מ מייזל לצרכי הנצחה, ולפיכך התייתר הדיון בעתירה.
הקמת פורום גאות כתא להט"בי בתוך מפלגת מרצ (1996)
פורום גאות הוקם לשם קידום ענייני הקהילה בתוך מפלגת מרצ. זוהי ההתארגנות הראשונה מסוגה בישראל. בין הישגיה ראוי לציין את בחירתם של ארבעה נבחרי ציבור: חבר כנסת - פרופ' עוזי אבן, וחברי מועצות עירונית - איתי פנקס, סהר נתנאל ומיכל עדן.
הקרנת פרק "קלפים פתוחים" (1997)
בשנת 1997 הגישו קל"ף, אגודת ההומואים והלסביות והאגודה לזכויות האזרח בישראל עתירה לבג"צ כנגד החלטתו של שר החינוך דאז, זבולון המר, לאסור את שידור התוכנית "קלפים פתוחים" על בני נוער הומואים ולסביות בטלוויזיה החינוכית. העתירה הוגשה באמצעות עו"ד עירא הדר מקל"ף, עו"ד דורי ספיבק מאגודת ההומואים והלסביות ועו"ד דן יקיר מהאגודה לזכויות האזרח.
בעתירה נטען, כי פסילת התוכנית פוגעת בחופש הביטוי, מפלה הומואים ולסביות, ומשדרת מסר שלילי כלפיהם. לבג"צ אף הוגשו חוות דעת מומחים של פרופ' איריס לוין מבית הספר לחינוך באוניברסיטת ת"א, פרופ' גבריאל סלומון, דיקן בית הספר לחינוך באוניברסיטת חיפה, ד"ר עדיטל בן ארי מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה וחנה לויטה, מנהלת בית הספר התיכון שליד האוניברסיטה העברית, שעמדו על החשיבות החינוכית הרבה שבשידור התוכנית.
בעתירה דן אותו הרכב השופטים שדן בבג"צ דנילוביץ (ר' לעיל, "איסור אפליה במקום העבודה"), אך הפעם פסק הדין ניתן פה אחד, כשהוא נכתב על ידי השופט קדמי, שנותר בדעת מיעוט בעניין דנילוביץ. בג"צ הורה לשר החינוך להסיר את התנגדותו לשידור התוכנית. בפסק הדין נקבע, כי העידן בו אנו חיים מטפח את זכויות הפרט, ונושא את דגל ההבנה, הסבלנות והסובלנות כלפי מיעוטים וחריגים, לרבות הקהילה. עוד נקבע, כי התוכנית אינה "בלתי מאוזנת" או "אנטי חינוכית", כפי שטען שר החינוך דאז, זבולון המר, שכן היא נועדה להכרת התופעה באמצעות מפגש עם צעירים הומו-לסביים, וכי חינוך אין פירושו חינוך מודרך מטעם, אלא חינוך במשמעות הרחבה ברוח התקופה.
הקמת הבית הפתוח בירושלים - לגאווה ולסובלנות (1997)
הבית הפתוח הוא ארגון של לסביות, הומואים טרנס ובי, שהוקם ומנוהל על ידי חברי הקהילה, ופועל כדי להפוך את ירושלים לעיר שבה לכל אדם יהיה החופש להיות הוא עצמו ולחיות את חייו. הבית הפתוח עוסק בשני תחומי פעילות עיקריים: הענקת שירותים לקהילה (מרכז קהילתי), ופעילות למען שינוי חברתי על ידי קידום ערכי הסובלנות והפלורליזם בירושלים.
החוק למניעת הטרדה מינית בשל נטייה מינית (1998)
הכנסת חוקקה את החוק למניעת הטרדה מינית, לפיו הטרדה מינית כוללת גם התייחסות מבזה או משפילה כלפי אדם על רקע נטייתו המינית.
מצעדי הגאווה (1998)
ימי הגאווה של השנים 1996-1997 צוינו בנסיעה מאורגנת של כמה עשרות כלי רכב ברחובות תל אביב, כשעליהם סיסמאות בדבר שוויון זכויות. מצעד הגאווה הראשון של הקהילה הגאה, בסגנון שמוכר לנו היום, נערך בתל אביב בשנת 1998. מאז הפכו המצעד וההפנינג שאחריו למסורת. בשנים האחרונות מתקיים מצעד גם בירושלים ובאילת.
זכייתה של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון (1998)
דנה אינטרנשיונל זוכה באירוויזיון, וכיכר רבין מתמלאת ספונטאנית בקהילה החוגגת לתוך הלילה. האירוע מביא לחשיפה תקשורתית גדולה, ובעקבותיה גל של יציאה מהארון, שלאחריו הקהילה שינתה את פניה. אחד הסממנים הראשונים קורה שלושה חודשים לאחר מכן באירוע וויגסטוק 98 (מה שיושווה לימים להיות אירועי סטונוול של הקהילה בישראל), אשר מסתיים בהתפרעויות קשות ובעימות עם המשטרה (לאחר האירועים התרעמה הקהילה על כך שבמהלך הטיפול בהתפרעויות לבשו השוטרים כפפות גומי). החוגגים צעדו מגן העצמאות לכיכר רבין והניפו את דגל הגאווה על בניין העירייה.
משנת 2000 ועד היום
פסיקת בג"צ המורה למשרד הפנים לרשום שתי נשים כאמהות לילד (2000)- בג"צ ברנר-קדיש
בג"צ הכיר באימוץ אישה את ילדה הביולוגי של בת זוגה שנערך בחו"ל, ומשיקולי טובת הילד קבע כי ישראל לא תוכל לשלול מהילד את המסגרת המשפחתית ממנה נהנה בעת שחי עם אמהותיו בארה"ב. חשוב לשים לב- בג"צ הבהיר כי אין הוא מבקש להכיר במשפחה חד-מינית, אלא להמנע מלשלול מהילד הגנה שכבר נהנה ממנה. ילדים אחרים במשפחה, אשר נולדו בישראל, לא זכו כאחיהם הבכור להיות מאומצים בהתבסס על פסיקה זו על ידי האם הלא ביולוגית.
השוואת גיל ההסכמה (2000)
הכנסת הורידה את גיל ההסכמה לקיום יחסי מין הומוסקסואלים. בעבר אסור היה לקיים יחסי מין הומוסקסואלים עם מי שטרם מלאו לו 18 שנה, כעת מותר לעשות זאת עם קטין בן 16 ומעלה.
בשנת 1998 הגישה האגודה לזכויות האזרח בישראל, באמצעות עו"ד דורי ספיבק, חוות דעת למשרד המשפטים, בה הובעה תמיכה בתיקון חוק העונשין להשוואת גיל ההסכמה לקיום יחסי מין בין גברים. האגודה אף השתתפה בדיון רב משתתפים בנושא במשרד המשפטים. בעקבות הדיון גובשה עמדת המשרד בתמיכה בהצעת החוק, שהתקבלה בכנסת בשנת 2000.
חוק איסור הפליה במוצרים, שירותים ובכניסה למקומות בידור ומקומות ציבוריים (2000)
הכנסת חוקקה את חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים. בחוק זה נאסרה אפליה מחמת מין ונטייה מינית באספקת מוצרים ושירותים ציבוריים, בכניסה למקומות ציבוריים ובמתן שירות במקום הציבורי.
חבר הכנסת ההומו הראשון מחוץ לארון (2001)
בשנת 1999 נבחר למקום ה-13 ברשימת מרצ לכנסת הומוסקסואל מוצהר ראשון, פרופ' עוזי אבן. בשנת 2001, עם התפטרותו של ח"כ אמנון רובינשטיין מהכנסת, נכנס במקומו פרופ' אבן לכנסת, וכיהן בכנסת למשך שלושה חודשים, ובכך היה לחבר הכנסת ההומו המוצהר הראשון בישראל.
פרופ' אבן, יליד חיפה (1940), הוא שותף למספר מההצלחות החשובות של הקהילה בעשור האחרון. הוא נאם בכנס הגלוי הראשון של הומואים ולסביות בכנסת ופעל לשינוי פקודות הצבא.
פרופ' אבן חי עם בן זוגו, ד"ר עמית קמה. בשנת 1995 לאחר מאבק, הכירה אוניברסיטת תל אביב בקמה כבן זוגו של אבן לכל עניין. בשנת 1996 אימצו השניים את יוסי, אז נער בגיל העשרה, והוכרו לראשונה ע"י משרד הרווחה כמשפחה אומנת.
הכרה בזוג הומואים כידועים בציבור לצורך גמלת שארים (2001)
בית הדין לעבודה בתל-אביב קיבל את עתירתו של פטריק לוי, בתביעה שהוגשה באמצעות עו"ד עירא הדר, נגד קרן "מבטחים", וקבע כי זוג הומואים נחשבים כ"בני זוג" ו"ידועים בציבור", כך שלאחר מותו של אחד מהם, זכאי בן הזוג הנותר לפנסיה של המנוח ולקצבת שארים.
הכרה בהסכם לחיים משותפים של זוג לסביות (2001)
בית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע נתן לראשונה תוקף של פסק דין להסכם לחיים משותפים של בנות זוג, תוך שקבע כי זוג לסביות עונות להגדרת "בן משפחה" לפי החוק.
שנה לאחר מכן נתן בית המשפט תוקף של פסק דין גם בין בנות הזוג, לגבי תשלום מזונות לילד הביולוגי של אחת מהן.
בפברואר 2004 נתן בית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן תוקף של פסק דין להסכם ממון של זוג הומואים, תוך שקבע אף הוא כי המונח "בני זוג" מתייחס גם לבני זוג מאותו מין.
עיריית תל אביב משווה זכויות לבני/בנות זוג מאותו המין (2003)
עיריית תל אביב החליטה להעניק לבני/בנות זוג מאותו המין, ולילדיהם שהינם תושבי העיר, הנחות בשימוש במתקנים עירוניים, בדומה להנחות הניתנות לבני זוג נשואים ולילדיהם. החלטה זו היא פועל יוצא מפעילותה של חברת מועצת העיר תל אביב, מטעם מרצ – מיכל עדן, שהיתה הראשונה שהתמודדה ונבחרה לעירייה כלסבית מוצהרת.
פטור ממס שבח להעברת דירה לבן זוג מאותו המין (2004)
בעקבות עתירה לבג"צ של אדיר שטיינר, באמצעות עו"ד דן יקיר מהאגודה לזכויות האזרח, לפטור אותו ממס שבח ומס רכישה על רישום דירתו גם על שמו של בן זוגו, הודיע היועץ המשפטי לממשלה כי בני זוג מאותו המין זכאים לפטור ממס שבח ומס רכישה, בעת העברת דירות במתנה מהאחד לשני, בדומה לפטור הניתן לבני זוג הטרוסקסואלים.
חוק זכויות החולה וחוק פשעי שנאה (2004)
הכנסת אישרה תיקון לחוק זכויות החולה, שנועד לאסור על כל מטפל ועל כל מוסד רפואי להפלות מטופלים מחמת נטייתם המינית. כן אישרה הכנסת תיקון לחוק העונשין, אשר מכפיל את הענישה לגבי פשעי שנאה המבוצעים נגד הומוסקסואלים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים.
ירושת בן זוג מאותו המין על-ידי בן זוגו (2004)
בית המשפט המחוזי בנצרת קיבל את ערעורו של אדם, באמצעות עו"ד דורי ספיבק, אשר ביקש לקבל צו ירושה לגבי נכסי בן זוגו שנפטר, שעימו חי במשך כ-40 שנה.
בית המשפט פירש את המילים "איש ואישה" שבחוק הירושה ככוללות גם "איש ואיש" ו"אישה ואישה". בכך שינה בית המשפט המחוזי את פסיקתו של בית המשפט לענייני משפחה בעפולה, שקבע כי נכסי המנוח יועברו לאפוטרופוס הכללי (כלומר, למדינה), ולא לבן זוגו של הנפטר, וזאת מהטעם (שכאמור נקבע כשגוי) כי בני זוג מאותו המין אינם יורשים זה את זה לפי חוק הירושה.
היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, הצהיר כי לא יערער על פסק הדין מנצרת בעניין הירושה, וכי הוא מכיר בזכויותיהם של בני זוג מאותו המין בענייני ממון ורכוש.
חושן – חינוך ושינוי – הופך לארגון עצמאי (2004)
הארגון חושן, שהיווה את זרוע החינוך של האגודה, נפרד ממנה והפך לארגון עצמאי.
חושן הוא ארגון ללא כוונות רווח, שמטרתו להיאבק בסטריאוטיפים כלפי נטייה מינית וזהות מגדר בלתי נורמטיביות, באמצעות מגוון רחב של פעילויות חינוכיות לקהלי יעד מגוונים, ביניהם משרד החינוך, אוניברסיטאות, סמינרים למורים, משטרת ישראל, מג"ב, צה"ל, צוותים רפואיים, עובדים סוציאליים, יועצים חינוכיים, מחנכים, מורים ותלמידים.
פעילות חושן זוכה לתמיכה ולשיתוף פעולה הדוק מצד השירות הפסיכולוגי חינוכי במשרד החינוך (שפ"י).
ארגון נוער גאה הופך לארגון עצמאי (2004)
ארגון "נוער גאה", שהוקם בשנת 2002 על ידי האגודה, נפרד ממנה והחל לפעול תחת עמותה עצמאית בשם "כמוני כמוך".
"נוער גאה" הינו ארגון התנדבותי, הפועל למען בני נוער בגילאי חטיבת הביניים והתיכון וכן חיילים וצעירים בגילאי 18-23 המוגדרים כשכבה הבוגרת. קהלי היעד הם בני נוער וצעירים, המתלבטים בנטייתם המינית או מגדירים עצמם כהומואים, לסביות, ביסקסואלים או טרנסג'נדרים.
הארגון נותן מענה של תמיכה לנוער בשלבי גיבוש הזהות המינית, תקופה בה הצעיר מתחיל להיות מודע לרגשותיו ולתחושותיו המיניות, ועלולה להיות מאופיינת בבלבול ובכאב. בנוסף, מספק הארגון מסגרת חברתית, בה יכולים בני-נוער להכיר ולפגוש אחרים שחווים חוויות דומות, ולפעול במטרה לקדם את מעמד הנוער הלהט"ב בארץ, תוך דגש על שוויון, פתיחות ומניעת אפליה והומופוביה.
פסק דין תקדימי: הכרה בהורות משותפת של זוג לסביות (2006)
בעקבות מאבקן הממושך של ד"ר טל וד"ר אביטל ירוס-חקק, באמצעות עו"ד עירא הדר, להכרה בהורותן המשותפת על ילדיהן, קבע בית המשפט העליון בהרכב מורחב של 9 שופטים (ברוב של 7 מול 2), כי חוק האימוץ הישראלי מאפשר אימוץ בתוך המשפחה החד-מינית.
במהלך הדיונים המשפטיים, שארכו שמונה שנים, קבע בית המשפט לענייני משפחה ברמת גן בשנת 1999, כי ניתן להעניק צו אפוטרופסות לאם הלא-ביולוגית במשפחה לסבית. הצו מעניק הכרה חלקית לקשר שבין האם הלא ביולוגית לילדים שילדה זוגתה. מאז השגת תקדים זה, הפך ההליך לקבלת אפוטרופסות במשפחה הלסבית לשגרתי ונפוץ.
כאמור, לאחר פסיקת בית המשפט העליון, פתוחה הדרך גם לאימוץ. תנאי לאישור האימוץ הוא כי מתקיימות נסיבות מיוחדות שהן לטובת הקטין. הבדיקה באשר להתקיימות התנאים הנ"ל תיערך לגבי כל משפחה המעוניינת באימוץ זה, על ידי בתי המשפט לענייני משפחה ברחבי הארץ. עוד באותה השנה אישר בית המשפט אימוץ נוסף בנסיבות דומות, ועד תחילת 2008 ניתנו כ-25 צווי אימוץ בנסיבות דומות.
בג"ץ – רישום נישואים אזרחיים (2006)
ב- 2006 הכריע בג"ץ בעתירתם של מספר זוגות גברים שהתחתנו בקנדה לפי החוק המאפשר שם נישואים חד מיניים. בעתירתם ביקשו הזוגות לרשום את הנישואין הללו בישראל, על-פי הכלל שלפיו רושם מנהל האוכלוסין נישואים שנערכו בין בגירים בחוץ לארץ לפי חוקי המדינה הזרה. עמדת המדינה הייתה כי בעוד שיש לתת לזוגות הומו-לסביים שוויון זכויות מלא בכל הנוגע לזכויות כלכליות, בית המשפט אינו רשאי להכיר בתבנית משפטית חדשה למיסוד הזוגיות, אלא עליו להשאיר עניין זה להסדרה בידי הכנסת. לטענת המדינה, אם בית המשפט יחייב אותה לרשום נישואין חד-מיניים במרשם האוכלוסין, תהיה בכך הכרה בפועל מצדו בתבנית המשפטית החדשה. ב- 21 בנובמבר 2006, בבג"ץ יוסי בן ארי נגד מנהל מינהל האוכלוסין במשרד הפנים, חייב בית המשפט העליון את המדינה לרשום כנשואים את הזוגות שנישאו בקנדה, בין השאר בהסתמך על הלכת פונק-שלזינגר, שבה חויבה המדינה לרשום נישואים אזרחיים שנעשו בחו"ל.
* חשוב לשים לב כי נישואי קנדה אינו פתרון קביל לבעיית הזוגות החד-מיניים בישראל. ראשית, על המדינה לאפשר לאזרחיה להנשא בגבולותיה, ולא להסתפק במתן מענה לצורך אנושי ואזרחי מחוץ לגבולות. שנית, הפתרון של נישואין במדינה זרה מקנה בפועל זכויות נישואין לבעלי אמצעים בלבד, תוך הזנחת משוללי האמצעים. יש בכך להפלות בכיבוד זכויות אדם בין אזרחים על בסיס חומרי.
היועץ המשפטי לממשלה כולל את הזוגות החד מיניים בהגדרת המונח בני זוג (2007)
מני מזוז, בתגובה להצעת חוק חדשה לחוק הירושה: "ועדת השרים כלל לא התיימרה ולא התכוונה בהחלטתה לשנות מהתפישה הנוהגת בעניין זה, אלא רק לשמור על הסטטוס-קוו... המונח 'סטטוס-קוו'... כולל את המונח 'איש ואשה' בלשון החוק, לצד פרשנותו של בית המשפט, שלפיה המונח כולל גם בני זוג מאותו מין". ספטמבר 2007
בג"צ פוסק רישום אימוץ ילד זר כבנם החוקי של זוג גברים ישראלי (2008)
באפריל 2008 לאחר מאבק משפטי של ארגון "משפחה חדשה", המדינה הסכימה לרשום ילד זר כבנם החוקי של זוג גברים ישראלים, שאומץ על ידם בחו"ל שמונה שנים קודם. הרישום המלא התבצע בתעודת הזהות ללא צורך בהליך כפול של אימוץ.
הכרת ביטוח לאומי בזוגות חד-מינים לצרכי קצבאות שאירים (2009)
משמעות ההחלטה היא שאישה שבת זוג נפטרה, והן היו ידועות בציבור, תהא זכאית לקצבת שאירים מביטוח לאומי (כנ"ל עבור זוג גברים). הטבה מסוג אחר היא השוואת זכותם של זוגות הומואים לזכויות זוגות סטרייטים לקבלת מענק לידה.