להלן מספר נקודות, טכניקות והצעות שכדאי לזכור כאשר אתם מעבירים פעילות בכיתה.
באופן כללי
- אין דבר כזה- "הדרך הנכונה". אין כמעט טכניקות הדרכה שמתאימות לכולם. כל אחד צריך לבחור לעצמו את הכלים שמתאימים לו, בדרך כלל ע"י ניסוי וטעייה.
- לא כל בעיה ניתנת לפיתרון, וזה לא נורא. לפעמים הכיתה מתפרעת ולא ניתן לשלוט בה, לפעמים תצליחו "לעבור" טוב יותר ולפעמים פחות. זכרו שעצם זה שהגענו לכיתה – זה ההישג החשוב ביותר, גם אם כל הפעילות הייתה רעש אחד גדול, או נמנום אחד גדול.
- הדרך שבה אנחנו מעבירים את הפעילות היא כשלעצמה מסר חשוב. כבוד הדדי, פתיחות, הקשבה, קבלה, אסרטיביות – הן לא רק טכניקות הדרכה אלא גם מסרים חשובים.
- תמיד יהיו נושאים שלא הספקנו לדבר עליהם. אנשים שלא הצלחנו להגיע אליהם. סיפורים שיכולנו לספר טוב יותר. שאלות שיכולנו לענות עליהן טוב יותר. טכניקות שיכולנו ליישם טוב יותר. קחו הכול בקלות, וזכרו שמכל טעות – למדנו לקח חשוב לפעילות הבאה.
כיצד למנוע מהכיתה להירדם?
- זה אולי נשמע ברור מאליו, אבל חשוב לדבר בקול רם ויציב. בעיקר אם אתם בעלי קול חלש – חשוב שכל הכיתה תשמע אתכם.
- "לשחק" עם טון הדיבור. להשתדל "לספר סיפור", ולזכור שאתם מנסים להעביר מסר.
- שפת הגוף שלכם, תנוחת הגוף והמבט – לא פחות חשובים מתוכן הדברים. מחקרים רבים מראים, כי שפת הגוף משפיעה על המאזין הרבה יותר מאשר התוכן. צרו עניין בשפת הגוף שלכם - אפשר להסתובב בכיתה, אפשר להשתמש בידיים, אפשר להסתכל לאנשים בעיניים – מיצאו את הדרך הפרטית והנוחה לכם ליצור אינטימיות עם הקהל.
- מצד שני – אל תגזימו. הקפידו להיות טבעיים, ולא מוגזמים. אם אתם ביישנים ומופנמים – אינכם חייבים להסתיר זאת. נהפוך הוא – לפעמים נוח יותר להבליט זאת, או אפילו להגיד את זה באופן מפורש ("אני קצת מתרגשת, אני לא רגילה לעמוד מול קהל" וכו')
- תחילת הפעילות חשובה ביותר, ובה אתם טובעים את הרושם הראשוני אצל הצופים. מומלץ לנצל את החלק הזה כדי להגדיר את מעמדכם בכיתה לאורך כל שאר השיעור. אם תתחילו בצורה אסרטיבית, זורמת, קלילה, מעניינת, מסקרנת, ידידותית– יהיה לכם קל בהרבה בהמשך.
- הכיתה נרדמה? אל תחכו לנס. תנו לה סיבה להתעורר –אפשר להשתמש בהומור, בפרובוקציה קלה (להיזהר לא להגזים!), לקום מהכסא ולהסתובב בחדר, לספר סיפור מעניין, לשאול שאלה, או סתם למחוא כף – כל אחד בסגנונו האישי.
- מומלץ להימנע מללכת "נגד" הכיתה. כאשר משתמשים במשפטים כמו "מה, לא אכלתם ארוחת בוקר?"או "מה יהיה? לא מעניין אתכם?" – הכיתה עלולה להירדם עוד יותר.
- זיכרו שלפעמים פשוט אין מה לעשות. אם נפלתם על שיעור שאחרי חינוך גופני והפסקת אוכל – סביר להניח שחצי מהכיתה פשוט תישן.
כיצד משתיקים כיתה?
- אנשים מטבעם אוהבים להישמע להוראות של אדם אסרטיבי. לרוב, כל מה שצריך לעשות הוא לעמוד במרכז הכיתה, ולדרוש שקט בקול רם, תקיף ואסרטיבי, ללא שום הסבר.
- תכננו מראש מה אתם רוצים להגיד אחרי שיהיה שקט. אחרת, פתאום כשיהיה שקט, אתם תתחילו לגמגם והרעש פשוט יחזור.
- שם המשחק הוא ביטחון עצמי. כנסו לכיתה מתוך החלטה שבאתם לנהל את ההתרחשות. היות ואתם אלו שמעבירים את הפעילות - אתם קובעים את חוקי המשחק; הקהל מצפה מכם להגדיר לו מה מותר ומה אסור.
- גם אם אתם ביישנים, מופנמים או בעלי קול חלש – ניתן להיות אסרטיביים ולשלוט בכיתה בסגנונכם האישי. כמה מהמרצים המשובחים ביותר הם אנשים שקטים, מופנמים ורגועים, גם כאשר הם עומדים מול כיתה. כל עוד תהיו נחושים וממוקדים – הכיתה תרגיש את זה גם אם אינכם "רעשנים" או "חברמנים".
- אל תצפו לשקט מוחלט. בכל כיתה סטנדרטית, ובפרט אם היא גדולה, יהיה כל הזמן רעש רקע של אנשים מתלחשים, מעבירים דברים וכו'. פעילות חוש"ן מעצם עיסוקה בנושאים מביכים, בעיקר לקהל צעיר, גוררת רעשי מבוכה בקהל- צחקוקים, לחשושים, צחוקים רמים או רעש בנקודות מביכות במיוחד- לא להיבהל, זה בסדר כל עוד זה לא יוצא מכלל שליטה.
- שליטה בכיתה היא משימה עניינית, וכדאי להימנע מכעס או היעלבות. זיכרו: אנשים לא מרעישים מתוך זלזול בכם – הם מרעישים פשוט כי הם אנשים :-) קבלו זאת בהבנה, ועם זאת – דירשו שקט והקשבה.
- תלמידים בבתי ספר רגילים שמתייחסים אליהם כאל ילדים. טכניקה טובה היא להפתיע אותם ולהתייחס אליהם כמבוגרים – לא לגעור בהם ולא לנסות לחנך, אלא להתייחס באופן ענייני – לבקש מהם להעביר פתקים במקום לדבר או לדבר בלחש, כך שלא יפריעו לכם. ברוב המקרים, הם פשוט יפסיקו להפריע לחלוטין.
התמודדות עם יחידים או קבוצות בתוך הכיתה
- כדאי להימנע מדיאלוגים עם אדם אחד, או עם קבוצה קטנה. לדוגמה, אם מישהו שאל אתכם שאלה, חשוב לזכור לענות לכל הכיתה, ולא רק למי ששאל, וכדאי לנסות ולהפוך את הדיון לדיון כיתתי.
- טכניקה טובה להפוך שיחה פרטית לשיחה כיתתית היא לקום פיזית, ולעבור לעמוד בצד השני של הכיתה, הרחק מהשואל, כך שהשיחה ביניכם תתקיים "מעל ראשיהם" של כל שאר האנשים. בזמן שאתם מקשיבים או עונים, אפשר מדי פעם להעביר מבט גם על אנשים אחרים בכיתה.
- תלמידים "בעייתיים" שמתפרצים הרבה, מפריעים ועושים פרובוקציות, לרוב מחפשים תשומת לב. במקום לגעור בהם, אפשר פשוט לתת להם מעט תשומת לב (קונסטרוקטיבית) – והם יירגעו לבד:
* שאלו אותם לשמם הפרטי, זיכרו אותו, ופנו אליהם בשמם.
* במקום לגעור בהם על כך שהתפרצו – קודם הקשיבו להם, התייחסו לדבריהם, ורק אז בקשו מהם שלא להתפרץ בפעם הבאה.
* נסו לראות מעבר לסגנון – אם הם אמרו משהו מעניין – ציינו את התוכן לטובה ואת הסגנון לרעה ("זה מעניין מה שאתה אומר - אמנם אמרת את זה בצורה קצת תוקפנית בעיניי - אבל אני דווקא מסכים איתך ש...")
- נסו "לנטרל" דיאלוגים פנימיים בין התלמידים לבין עצמם - יהיה לכם קל יותר לשלוט בכיתה כאשר אתם חלק מהדיון. אם מספר תלמידים התחילו לדבר בין עצמם, בלעדיכם, אפשר להתערב בדיון ולהפוך אותו לדיון כיתתי, לדוגמה, לפנות ישירות לאחד מהם ולשאול שאלה במסגרת הדיון ("רגע, סתוונית, למה בדיוק את מתכוונת?")
- אם הדיון הפרטי אינו מתאים כדיון כיתתי, או מתגלגל לנושאים שוליים ו"רועשים", מומלץ לעצור אותו ולהסביר שאין לנו זמן לדון בזה כעת.
- הכיתה מתפרקת לגמרי? יותר מדי שיחות במקביל ואתם לא מצליחים להשתלט? לא להיבהל. זה קורה כמעט בכל פעילות. פשוט לעשות Restart (ר' "איך משתיקים כיתה") ולהתחיל לדבר מהתחלה.
- והכי חשוב - לפעמים פשוט אין מה לעשות. נגיד אם מישהו אמר משהו נורא מצחיק, לפעמים לוקח לכולם רבע שעה להירגע, ופשוט – אין מה לעשות.
איך לחלק את הזמן?
- הזמן הוא אילוץ קשיח. כדאי לדעת מראש, שלפעמים אי אפשר להספיק הכל, ולדעת לוותר, גם על דברים חשובים. גם על דברים חשובים מאד. פשוט כי אין ברירה.
- תכננו את הזמן מראש. הקצו פרק זמן לכל חלק בפעילות. בתחילת הפעילות יש להגיד לקהל מראש בערך איך בנויה הפעילות וכמה זמן מוקצה לכל חלק. היעזרו בפרטנר שלכם, בשעון, בדף, בקהל – בכל אמצעי שנוח לכם, כדי להישאר מודעים לזמן ולעבוד איתו בצורה חכמה.
- כאשר אתם לחוצים בזמן, הנטייה הטבעית היא לנסות לדבר מהר, ולדחוס כמה שאפשר בזמן הקצר, אולם זו טעות. זיכרו: תפסת מרובה – לא תפסת. עדיף לפספס חצי מהדברים (החשובים) שרציתם לומר, מאשר להספיק הכל אבל לעשות את זה גרוע.
- כדאי לדעת, שבחלוף הזמן (נאמר בעוד שנה או שנתיים) – אנשים ישכחו אתכם. גם אם תנסו להגיד הרבה דברים ולהעביר הרבה מסרים - במקרה הטוב, הקהל שלכם יזכור רק מסר אחד או שניים מבין כל הדברים שאמרתם. כדאי לבחור מראש מסר אחד או שניים שהם החשובים לכם ביותר, להדגיש אותם, ולקחת בחשבון ששאר המסרים שלכם ממילא ייזכרו אצל רוב האנשים רק כ"אווירה כללית".
איך להתמודד עם קשיים אישיים
- לחוצים? מפחדים לאבד שליטה? נכנסתם לבלקאאוט?
* זה אולי נשמע דבילי – אבל הכי הכי חשוב - זיכרו לנשום. נשימות ארוכות, עמוקות ורגועות יעזרו לכם להירגע. זה עובד כמו קסם!
* אפשר להגיע לפעילות עם דף ובו רשומות הנקודות העיקריות שאתם רוצים להגיד, בסיפור האישי שלכם או בכלל. אל תתביישו - זה פתרון מקובל מאד ויעיל, בעיקר בפעילויות ראשונות.
* היעזרו באנשים אחרים – במורה, בפרטנר, בכיתה עצמה. אפשר להתנצל ופשוט לומר "רגע... יש לי בלקאאוט".
- באופן כללי, אל תתביישו במגבלותיכם. להפך – הבליטו אותן, דברו עליהן, ובקשו עזרה מהקהל עצמו – הוא יעזור לכם:
* "אני יודע שאני מדבר חלש לפעמים – אז אם לא שומעים, תגידו לי"
* "אני מאד מתרגשת, אני לא רגילה לדבר ככה מול קהל, אז אני אשמח להתחשבות מצדכם"
* "אני מתנצל מראש אם אני קצת תוקפן, זה נושא רגיש אצלי, אז סליחה"
- אתם מודאגים מ"מה יחשבו עליכם"? סביר להניח. זיכרו שזה לא באמת חשוב. אם תהיו אותנטיים וכנים, זה הכי טוב שאתם יכולים לעשות. לביישנים שבינינו – שנינות, מוחצנות, הומור, ביטחון עצמי מופגן – כל אלה לפעמים עוזרים למרצה, אבל לפעמים גם מפריעים. אל תתביישו בביישנות שלכם!
- אתם מודאגים שהפעילות תהיה גרועה? גם זה טבעי. זיכרו:
* אתם לא מורים, ואתם לא צריכים "להספיק את החומר". עצם זה שהגעתם לכיתה ונוצר דיאלוג – זה כבר הישג כביר, גם אם נדמה לכם באותו הרגע שלא השגתם איזושהי מטרה.
* אל תצפו שקהל הצופים ישתנה ויהפוך סובלני בן רגע. יש מסרים שמחלחלים לאט, ייתכן שהאסימון ייפול רק עוד שנה או שנתיים.
* הנמיכו ציפיות באופן כללי. לפעמים הקהל קשה, לפעמים סתם התעוררתם על רגל שמאל ושום דבר לא הולך. ככה זה.
- והכי הכי חשוב (אבל באמת הכי חשוב) - זיכרו ליהנות. מכל רגע. אם אתם תיהנו – גם הקהל שלכם ייהנה.
באופן כללי
- אין דבר כזה- "הדרך הנכונה". אין כמעט טכניקות הדרכה שמתאימות לכולם. כל אחד צריך לבחור לעצמו את הכלים שמתאימים לו, בדרך כלל ע"י ניסוי וטעייה.
- לא כל בעיה ניתנת לפיתרון, וזה לא נורא. לפעמים הכיתה מתפרעת ולא ניתן לשלוט בה, לפעמים תצליחו "לעבור" טוב יותר ולפעמים פחות. זכרו שעצם זה שהגענו לכיתה – זה ההישג החשוב ביותר, גם אם כל הפעילות הייתה רעש אחד גדול, או נמנום אחד גדול.
- הדרך שבה אנחנו מעבירים את הפעילות היא כשלעצמה מסר חשוב. כבוד הדדי, פתיחות, הקשבה, קבלה, אסרטיביות – הן לא רק טכניקות הדרכה אלא גם מסרים חשובים.
- תמיד יהיו נושאים שלא הספקנו לדבר עליהם. אנשים שלא הצלחנו להגיע אליהם. סיפורים שיכולנו לספר טוב יותר. שאלות שיכולנו לענות עליהן טוב יותר. טכניקות שיכולנו ליישם טוב יותר. קחו הכול בקלות, וזכרו שמכל טעות – למדנו לקח חשוב לפעילות הבאה.
כיצד למנוע מהכיתה להירדם?
- זה אולי נשמע ברור מאליו, אבל חשוב לדבר בקול רם ויציב. בעיקר אם אתם בעלי קול חלש – חשוב שכל הכיתה תשמע אתכם.
- "לשחק" עם טון הדיבור. להשתדל "לספר סיפור", ולזכור שאתם מנסים להעביר מסר.
- שפת הגוף שלכם, תנוחת הגוף והמבט – לא פחות חשובים מתוכן הדברים. מחקרים רבים מראים, כי שפת הגוף משפיעה על המאזין הרבה יותר מאשר התוכן. צרו עניין בשפת הגוף שלכם - אפשר להסתובב בכיתה, אפשר להשתמש בידיים, אפשר להסתכל לאנשים בעיניים – מיצאו את הדרך הפרטית והנוחה לכם ליצור אינטימיות עם הקהל.
- מצד שני – אל תגזימו. הקפידו להיות טבעיים, ולא מוגזמים. אם אתם ביישנים ומופנמים – אינכם חייבים להסתיר זאת. נהפוך הוא – לפעמים נוח יותר להבליט זאת, או אפילו להגיד את זה באופן מפורש ("אני קצת מתרגשת, אני לא רגילה לעמוד מול קהל" וכו')
- תחילת הפעילות חשובה ביותר, ובה אתם טובעים את הרושם הראשוני אצל הצופים. מומלץ לנצל את החלק הזה כדי להגדיר את מעמדכם בכיתה לאורך כל שאר השיעור. אם תתחילו בצורה אסרטיבית, זורמת, קלילה, מעניינת, מסקרנת, ידידותית– יהיה לכם קל בהרבה בהמשך.
- הכיתה נרדמה? אל תחכו לנס. תנו לה סיבה להתעורר –אפשר להשתמש בהומור, בפרובוקציה קלה (להיזהר לא להגזים!), לקום מהכסא ולהסתובב בחדר, לספר סיפור מעניין, לשאול שאלה, או סתם למחוא כף – כל אחד בסגנונו האישי.
- מומלץ להימנע מללכת "נגד" הכיתה. כאשר משתמשים במשפטים כמו "מה, לא אכלתם ארוחת בוקר?"או "מה יהיה? לא מעניין אתכם?" – הכיתה עלולה להירדם עוד יותר.
- זיכרו שלפעמים פשוט אין מה לעשות. אם נפלתם על שיעור שאחרי חינוך גופני והפסקת אוכל – סביר להניח שחצי מהכיתה פשוט תישן.
כיצד משתיקים כיתה?
- אנשים מטבעם אוהבים להישמע להוראות של אדם אסרטיבי. לרוב, כל מה שצריך לעשות הוא לעמוד במרכז הכיתה, ולדרוש שקט בקול רם, תקיף ואסרטיבי, ללא שום הסבר.
- תכננו מראש מה אתם רוצים להגיד אחרי שיהיה שקט. אחרת, פתאום כשיהיה שקט, אתם תתחילו לגמגם והרעש פשוט יחזור.
- שם המשחק הוא ביטחון עצמי. כנסו לכיתה מתוך החלטה שבאתם לנהל את ההתרחשות. היות ואתם אלו שמעבירים את הפעילות - אתם קובעים את חוקי המשחק; הקהל מצפה מכם להגדיר לו מה מותר ומה אסור.
- גם אם אתם ביישנים, מופנמים או בעלי קול חלש – ניתן להיות אסרטיביים ולשלוט בכיתה בסגנונכם האישי. כמה מהמרצים המשובחים ביותר הם אנשים שקטים, מופנמים ורגועים, גם כאשר הם עומדים מול כיתה. כל עוד תהיו נחושים וממוקדים – הכיתה תרגיש את זה גם אם אינכם "רעשנים" או "חברמנים".
- אל תצפו לשקט מוחלט. בכל כיתה סטנדרטית, ובפרט אם היא גדולה, יהיה כל הזמן רעש רקע של אנשים מתלחשים, מעבירים דברים וכו'. פעילות חוש"ן מעצם עיסוקה בנושאים מביכים, בעיקר לקהל צעיר, גוררת רעשי מבוכה בקהל- צחקוקים, לחשושים, צחוקים רמים או רעש בנקודות מביכות במיוחד- לא להיבהל, זה בסדר כל עוד זה לא יוצא מכלל שליטה.
- שליטה בכיתה היא משימה עניינית, וכדאי להימנע מכעס או היעלבות. זיכרו: אנשים לא מרעישים מתוך זלזול בכם – הם מרעישים פשוט כי הם אנשים :-) קבלו זאת בהבנה, ועם זאת – דירשו שקט והקשבה.
- תלמידים בבתי ספר רגילים שמתייחסים אליהם כאל ילדים. טכניקה טובה היא להפתיע אותם ולהתייחס אליהם כמבוגרים – לא לגעור בהם ולא לנסות לחנך, אלא להתייחס באופן ענייני – לבקש מהם להעביר פתקים במקום לדבר או לדבר בלחש, כך שלא יפריעו לכם. ברוב המקרים, הם פשוט יפסיקו להפריע לחלוטין.
התמודדות עם יחידים או קבוצות בתוך הכיתה
- כדאי להימנע מדיאלוגים עם אדם אחד, או עם קבוצה קטנה. לדוגמה, אם מישהו שאל אתכם שאלה, חשוב לזכור לענות לכל הכיתה, ולא רק למי ששאל, וכדאי לנסות ולהפוך את הדיון לדיון כיתתי.
- טכניקה טובה להפוך שיחה פרטית לשיחה כיתתית היא לקום פיזית, ולעבור לעמוד בצד השני של הכיתה, הרחק מהשואל, כך שהשיחה ביניכם תתקיים "מעל ראשיהם" של כל שאר האנשים. בזמן שאתם מקשיבים או עונים, אפשר מדי פעם להעביר מבט גם על אנשים אחרים בכיתה.
- תלמידים "בעייתיים" שמתפרצים הרבה, מפריעים ועושים פרובוקציות, לרוב מחפשים תשומת לב. במקום לגעור בהם, אפשר פשוט לתת להם מעט תשומת לב (קונסטרוקטיבית) – והם יירגעו לבד:
* שאלו אותם לשמם הפרטי, זיכרו אותו, ופנו אליהם בשמם.
* במקום לגעור בהם על כך שהתפרצו – קודם הקשיבו להם, התייחסו לדבריהם, ורק אז בקשו מהם שלא להתפרץ בפעם הבאה.
* נסו לראות מעבר לסגנון – אם הם אמרו משהו מעניין – ציינו את התוכן לטובה ואת הסגנון לרעה ("זה מעניין מה שאתה אומר - אמנם אמרת את זה בצורה קצת תוקפנית בעיניי - אבל אני דווקא מסכים איתך ש...")
- נסו "לנטרל" דיאלוגים פנימיים בין התלמידים לבין עצמם - יהיה לכם קל יותר לשלוט בכיתה כאשר אתם חלק מהדיון. אם מספר תלמידים התחילו לדבר בין עצמם, בלעדיכם, אפשר להתערב בדיון ולהפוך אותו לדיון כיתתי, לדוגמה, לפנות ישירות לאחד מהם ולשאול שאלה במסגרת הדיון ("רגע, סתוונית, למה בדיוק את מתכוונת?")
- אם הדיון הפרטי אינו מתאים כדיון כיתתי, או מתגלגל לנושאים שוליים ו"רועשים", מומלץ לעצור אותו ולהסביר שאין לנו זמן לדון בזה כעת.
- הכיתה מתפרקת לגמרי? יותר מדי שיחות במקביל ואתם לא מצליחים להשתלט? לא להיבהל. זה קורה כמעט בכל פעילות. פשוט לעשות Restart (ר' "איך משתיקים כיתה") ולהתחיל לדבר מהתחלה.
- והכי חשוב - לפעמים פשוט אין מה לעשות. נגיד אם מישהו אמר משהו נורא מצחיק, לפעמים לוקח לכולם רבע שעה להירגע, ופשוט – אין מה לעשות.
איך לחלק את הזמן?
- הזמן הוא אילוץ קשיח. כדאי לדעת מראש, שלפעמים אי אפשר להספיק הכל, ולדעת לוותר, גם על דברים חשובים. גם על דברים חשובים מאד. פשוט כי אין ברירה.
- תכננו את הזמן מראש. הקצו פרק זמן לכל חלק בפעילות. בתחילת הפעילות יש להגיד לקהל מראש בערך איך בנויה הפעילות וכמה זמן מוקצה לכל חלק. היעזרו בפרטנר שלכם, בשעון, בדף, בקהל – בכל אמצעי שנוח לכם, כדי להישאר מודעים לזמן ולעבוד איתו בצורה חכמה.
- כאשר אתם לחוצים בזמן, הנטייה הטבעית היא לנסות לדבר מהר, ולדחוס כמה שאפשר בזמן הקצר, אולם זו טעות. זיכרו: תפסת מרובה – לא תפסת. עדיף לפספס חצי מהדברים (החשובים) שרציתם לומר, מאשר להספיק הכל אבל לעשות את זה גרוע.
- כדאי לדעת, שבחלוף הזמן (נאמר בעוד שנה או שנתיים) – אנשים ישכחו אתכם. גם אם תנסו להגיד הרבה דברים ולהעביר הרבה מסרים - במקרה הטוב, הקהל שלכם יזכור רק מסר אחד או שניים מבין כל הדברים שאמרתם. כדאי לבחור מראש מסר אחד או שניים שהם החשובים לכם ביותר, להדגיש אותם, ולקחת בחשבון ששאר המסרים שלכם ממילא ייזכרו אצל רוב האנשים רק כ"אווירה כללית".
איך להתמודד עם קשיים אישיים
- לחוצים? מפחדים לאבד שליטה? נכנסתם לבלקאאוט?
* זה אולי נשמע דבילי – אבל הכי הכי חשוב - זיכרו לנשום. נשימות ארוכות, עמוקות ורגועות יעזרו לכם להירגע. זה עובד כמו קסם!
* אפשר להגיע לפעילות עם דף ובו רשומות הנקודות העיקריות שאתם רוצים להגיד, בסיפור האישי שלכם או בכלל. אל תתביישו - זה פתרון מקובל מאד ויעיל, בעיקר בפעילויות ראשונות.
* היעזרו באנשים אחרים – במורה, בפרטנר, בכיתה עצמה. אפשר להתנצל ופשוט לומר "רגע... יש לי בלקאאוט".
- באופן כללי, אל תתביישו במגבלותיכם. להפך – הבליטו אותן, דברו עליהן, ובקשו עזרה מהקהל עצמו – הוא יעזור לכם:
* "אני יודע שאני מדבר חלש לפעמים – אז אם לא שומעים, תגידו לי"
* "אני מאד מתרגשת, אני לא רגילה לדבר ככה מול קהל, אז אני אשמח להתחשבות מצדכם"
* "אני מתנצל מראש אם אני קצת תוקפן, זה נושא רגיש אצלי, אז סליחה"
- אתם מודאגים מ"מה יחשבו עליכם"? סביר להניח. זיכרו שזה לא באמת חשוב. אם תהיו אותנטיים וכנים, זה הכי טוב שאתם יכולים לעשות. לביישנים שבינינו – שנינות, מוחצנות, הומור, ביטחון עצמי מופגן – כל אלה לפעמים עוזרים למרצה, אבל לפעמים גם מפריעים. אל תתביישו בביישנות שלכם!
- אתם מודאגים שהפעילות תהיה גרועה? גם זה טבעי. זיכרו:
* אתם לא מורים, ואתם לא צריכים "להספיק את החומר". עצם זה שהגעתם לכיתה ונוצר דיאלוג – זה כבר הישג כביר, גם אם נדמה לכם באותו הרגע שלא השגתם איזושהי מטרה.
* אל תצפו שקהל הצופים ישתנה ויהפוך סובלני בן רגע. יש מסרים שמחלחלים לאט, ייתכן שהאסימון ייפול רק עוד שנה או שנתיים.
* הנמיכו ציפיות באופן כללי. לפעמים הקהל קשה, לפעמים סתם התעוררתם על רגל שמאל ושום דבר לא הולך. ככה זה.
- והכי הכי חשוב (אבל באמת הכי חשוב) - זיכרו ליהנות. מכל רגע. אם אתם תיהנו – גם הקהל שלכם ייהנה.